למה שוב הקפאה?

במוסף ישראל השבוע של "ישראל היום" הציע דן מרגלית לממשלת ישראל להסכים להקפאה, וללכת בכל הכוח למו"מ עם הפלסטינים, כדי לחשוף שהפלסטינים הם אלו שלא רוצים שלום ולא אנחנו. החלופה האחרת לפי מרגלית היא: "עם לבדד ישכון". כותרת מאמרו: "העימות האמיתי: מי יואשם כסרבן השלום". גם בן דרור ימיני ממעריב מחזיק  באותה דעה: "נתניהו לא הציע. וחבל שלא הציע. אבו-מאזן לא נאלץ לסרב וחבל שלא הוצג שוב בסרבנותו…אם ההכשלה של בוגי את חוטובלי תצלח… נספוג את האחריות על הכשלת תהליך השלום". מצחיק איך שהשמאל לא מצליח לצאת מהקונספציה המטומטמת שלו.

נתנו לפלסטינאים שליטה מלאה בשטחי יו"ש ועזה והם ניצלו אותה כדי לבצע נגדנו פיגועי התאבדות (עכשיו כבר ידוע ללא ספק שהפיגועים נעשו גם בידיעתו ובהכוונתו של ערפאת). ברק הציע להם מדינה שנפרסת על גבי 97% משטחי יו"ש ועזה ואת מזרח ירושלים. הפלסטינים לא הסכימו, לא הציעו הצעה נגדית ופתחו נגדנו במלחמת טרור שבה נהרגו למעלה מאלף ישראלים. ב-2005 יצאנו חד צדדית מעזה והרסנו את בתיהם של כ-10,000 ישראלים. אחד ההסברים לפעולה הזו היה הצורך ליצור יוזמה ישראלית, כדי למנוע יוזמות אמריקאיות שיהיו רעות יותר. להראות שאנחנו בסדר גם ככה. הבריחה שלנו מעזה הביאה לכך שעכשיו החמא"ס קיבל טריטוריה והוא יכול להשתמש בה כדי לירות טילים על באר שבע, אשדוד ואולי גם תל אביב. בסיבוב הבא, בסוף הקדנציה של אולמרט, הסכמנו כבר לוותר לא רק על יו"ש וחצי ירושלים, אלא גם על הסירוב הישראלי ההיסטורי להכיר בזכות השיבה ולקבל לשטחה פליטים. גם הפעם אבו-מאזן סרב להצעתנו. כשביבי עלה לשלטון, הענקנו לפלסטיאנים הקפאה של עשרה חודשים בבניה בהתנחלויות. בעשרת החודשים האלה הם אפילו לא הסכימו לשבת איתנו למו"מ. האמריקאים ביקשו עוד שלושה חודשים ובהתחלה ביבי סרב. אחר כך התנה את הסכמתו בכך שהפלסטינאים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי. לכאורה היה מדובר בתרגיל מחוכם מאוד. אם הפלסטינאים מסרבים לדרישה פשוטה כזו, ברור שהם לא באמת רוצים לעשות שלום והנה – הוכחנו שהם הסרבנים!. בפועל, האמריקאים לחצו את ביבי להקפיא את הבניה לעוד שלושה חודשים והדרישה שלו מהפלסטינאים לא עניינה אותם.

סיכום ביניים: כל העולם ראה שהפלסטינאים הם סרבני השלום והישראלים הם אלה שמוכנים להתפשר בעבור השלום, פעם אחר פעם. באוסלו, בקמפ דייויד ובאינתיפאדה שאחרי, בהתנתקות ובתוצאותיה, במו"מ בין אולמרט ואבו מאזן. בכל הזמן הזה, מעמדם הבינלאומי של הפלסטינאים עלה ומעמדה הבינלאומי של ישראל צנח. ועכשיו, אובאמה אפילו לא חיכה לבדוק אם הפלסטינאים רוצים שלום ומוכנים להכיר בנו כמדינת העם היהודי, אלא התרכז בללחוץ עלינו.  וזה לא רק אובאמה. זה גם תומס פרידמן והילרי קלינטון וביל קלינטון. אותו ביל קלינטון שהיה בקמפ דיייויד והאשים את הפלסטינאים בכשלון השיחות, עבר עכשיו לעשות ניתוח עדתי של אוכלוסיית ישראל (הרוסים לא רוצים לוותר על חלקי ארץ כי הם רגילים למדינה גדולה, המרוקאים רוצים מנהיג חזק וכו'). פתאום אנחנו אשמים.

מה הלקח? הלקח הוא שלא חשוב להראות שאתה לא סרבן שלום. ההיפך הוא הנכון: מה שחשוב הוא שיראו שאתה חזק, לא מתפשר ו"משוגע". מי שחזק הוא זה שגורם ליריב שלו לעשות דברים שהוא לא רוצה לעשות. הפלסטינאים גרמו לנו להוציא את הצבא מאיו"ש (מאוסלו ועד חומת מגן) ומעזה ולוותר על אינטרסים בטחוניים חשובים, ויתורים שעלו בחייהם של אלפים. הפלסטינאים גרמו לנו לוותר על הבירה שלנו. הפלסטינאים גרמו לנו להציע להם להרוס את בתיהם של עשרות אלפי אזרחים ישראלים ולגרשם מהבית. אחרי שהם סרבו להצעה שלנו, עשינו את זה בכל מקרה מיוזמתנו. אחר כך הצענו להם לוותר על העיקרון ששומר על הרוב היהודי במדינה שלנו ולמעשה שומר על היהודים במדינה: אי הכרה בזכות השיבה.

כל העולם יודע – אנחנו הוותרנים והפלסטינאים הם החזקים. היום כבר לוחצים אותנו לשלם להם רק כדי שהם ייאותו לשבת איתנו למו"מ. פלא שממשיכים ללחוץ אותנו?