על חשיבותה של משמעת קואליציונית

לפני מספר שבועות רעדה הארץ. שר החוץ ליברמן נאם באו"ם ואמר שלדעתו אין סיכוי לשלום בשנים הקרובות ויש לפעול לכינונו של הסדר ביניים ארוך טווח. הנאום של ליברמן תפס את הכותרות הראשיות בתקשורת האלקטרונית והכתובה. הכותרות היו צעקניות. התקשורת תהתה איך מעז שר החוץ לנאום נאום שעומד בסתירה למדיניות ראש הממשלה. טענו שליברמן "בז לכללי הדיפלומטיה, המנהל התקין, המכובדות וה"נראות"" ושהמניע שלו לומר את שאמר הוא ריצוי בוחריו בישראל. עוד ועוד ביקורת פורסמה ופואד בן אליעזר אפילו אמר שנאום ליברמן הוא הנחת מטען צד לנתניהו (תזכורת: רק לשמאלנים מותר לדבר ככה). כמובן שלשכת נתניהו הזדרזה להבהיר שראש הממשלה הוא בסדר וליברמן עשה הכל על דעת עצמו בלבד.

אני דווקא חשבתי שזה ממש בסדר מצד ליברמן להגיד את מה שהוא חושב ואת מה שהרוב המוחלט של הישראלים חושב: לא יהיה שלום עם הפלסטינאים בקרוב. גם חשבתי שהנאום של ליברמן דווקא חיזק את נתניהו. הוא הראה לאמריקאים ולעולם שלנתניהו יש קואליציה קשה ושהוא לא יכול לעשות מה שבא לו במסגרת המו"מ.

עכשיו לעניין אחר לחלוטין. ביום רביעי, בכנס שבו נכחו 120 מנהיגים יהודים מרחבי העולם, אמר שר הביטחון אהוד ברק שהדרישה של נתניהו להכרה פלסטינאית במדינת ישראל כמדינה יהודית אינה הכרחית. ברק חזר על הדברים גם למחרת, בפגישה עם שליח הרביעיה הבינלאומית, טוני בלייר.

איך מעז שר הביטחון לסתור בדבריו את עמדת ראש הממשלה? איך הוא מעז להחליש את עמדת המדינה במו"מ מול הפלסטינאים והאמריקאים? האם ייתכן שאלו המהלכים להדחתו של ברק שהביאו אותו לומר דברים כאלה כדי לרצות את בוחריו?

מעניין. הפעם לא הגיע העניין לכותרות. הפעם לא היו קריאות לפיטורי השר. הפעם לא הייתה מאסה של מאמרים שתוהה מי כאן בעל הבית ואיך מעז ברק להביך כך את נתניהו.  התקשורת הסתפקה בדיווח קורקטי על הביקורת של בוגי יעלון בנושא ובחרה לא להביע עמדה.

מוכרח להודות שלא הופתעתי.