דילוג לתוכן

בג"צ ההתנתקות – בחינה חוקתית למראית עין

מאי 15, 2010

החלטתי להיסחף עם הזרם של עצמי ולספר לכם על עוד פסק דין בעייתי של בג"צ שגם הוא לא נותח לעומק בתקשורת – פסק הדין בעניין ההתנתקות. כזכור, כנגד חוק יישום ההתנתקות הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. העתירה לביטול החוק נדחתה בפסק דין בן 320 עמודים! בד בבד, נקבע כי מנגנון הפיצויים שנקבע בחוק הינו בלתי חוקתי והמנגנון שונה.

פסק הדין שדחה את העתירות מתבסס על מספר קביעות שהיו חייבות לזכות להד ציבורי. קביעות מדהימות באמת. פעם נוספת בית המשפט התמודד עם מספר טענות מצוינות של העותרים על ידי קבירתן והתחמקות מהן. הבעיה היא שרק מי שיתמיד וימשיך בקריאת הפוסט יזכה להיחשף לכך. לא תמצאו אזכור לקביעות מעוררות המחלוקת האלה בשום מקום אחר.  ככה זה עם פסקי הדין של בית המשפט העליון – אם אין לך כוח לנבור בין מאות עמודי פסק דין, אין לך סיכוי להתוודע לקביעות השערורייתיות שעליהן נשענים חלק מפסקי הדין הרעועים שלו.

 

                                                            רקע

כמו שרובנו מכירים ויודעים, במהלך העשורים האחרונים זכו יותר ויותר החלטות שלטוניות לביקורת שיפוטית של בית המשפט הגבוה לצדק. צמצומן של דוקטרינות השפיטות וזכות העמידה הביאו למצב בו כמעט כל סוגיה ציבורית משמעותית שנמצאת במחלוקת מובאת לפתחו של בית המשפט. מלבד היתרון התיאורטי בכך שבית המשפט מסוגל לפסול פגיעות מוגזמות בזכויות שונות, מוסד הביקורת השיפוטית מביא עמו ערך מוסף. הערך המוסף הזה מתבטא בכך שהרשות שפוגעת בזכויות חייבת להסביר בפרוטרוט מדוע הפגיעה היא מוצדקת ונחוצה. בית המשפט המאשר את ההחלטה הפוגעת מחויב לתאר את הקשר בין התועלת שבהחלטה לבין הפגיעה בזכויות ולהסביר מדוע הפגיעה היא סבירה ומאוזנת ביחס לתועלת. גם כאשר עתירה כנגד החלטה שלטונית נדחית, כתיבתו של פסק דין מנומק מבטיחה שפגיעה בזכויות תלווה תמיד בנימוקים רציונאליים. נימוקים אלו אמורים לחדד ולשמש את הדיון הציבורי שהוא חלק בלתי נפרד מחברה דמוקרטית וחופשית.

בפסק הדין בעתירה כנגד חוק יישום ההתנתקות סטה בג"צ מהמגמה הכללית הזו. בית המשפט אפשר למדינה לפגוע בזכויות המפונים ובעקרונות דמוקרטיים אחרים בלא שניתן לכך נימוק רציונאלי. בית המשפט פשוט התחמק! הוא השתמש בקביעות פורמליסטיות ובאמירות כלליות כדי להימנע מדיון אמיתי בחלק מהשאלות שהעלו העותרים.                                                         

א

אחת הטענות הציבוריות המשמעותיות ביותר כנגד הלגיטימיות של מהלך ההתנתקות דיברה על  כך שהתוכנית היא מנוגדת ב-180 מעלות להבטחות שנתן ראש הממשלה אריאל שרון לפני הבחירות ולמצעה של מפלגת הליכוד, שבראשה עמד. גם העתירה התייחסה לסוגיה זו. העותרים ביקשו מבג"צ לפסול את חוק יישום ההתנתקות בטענה שהוא אינו עומד בתנאיו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לדעתם, החוק אינו הולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. טיעון העותרים בעניין זה התחלק לשניים: ראשית, העותרים טענו כי אופייה הדמוקרטי של המדינה מחייב כי החלטה משמעותית כמו ההחלטה על ההתנתקות תובא להכרעה במשאל עם. שנית, נטען כי החוק אינו הולם את ערכיה של ישראל כמדינה דמוקרטית מכיוון שראש הממשלה פעל בניגוד למצע מפלגתו, בניגוד להבטחותיו לפני הבחירות ובניגוד למשאל שנערך בין חברי מפלגתו – הליכוד. טענות אלו הן לכאורה טענות נפרדות אך למעשה יש ביניהן קשר הדוק. שתיהן נשענות על ההכרה בחשיבותו של עיקרון ריבונות העם (או עקרון שלטון העם) במדינה הדמוקרטית. עיקרון זה מבטא את התפיסה לפיה המדינה קמה על ידי העם, מטרתה היא לשרת את העם והעם הוא השליט ומקור הסמכות בה. עיקרון שלטון העם מעוגן בראש ובראשונה במסגרת זכותנו להצביע ולבחור את חברי הכנסת שלנו. הטענה הראשונה של העותרים אומרת שעיקרון שלטון העם מחייב את הבאתן של החלטות חשובות להכרעתם הישירה של האזרחים במשאל עם. טענתם השנייה של העותרים אומרת שעיקרון שלטון העם מחייב את נבחרי העם לפעול בהתאם להבטחות שעל בסיסן נבחרו. לפי טענה זו, החלטה שנתקבלה בניגוד להבטחה שעל בסיסה נבחרו מקבלי ההחלטות, מאבדת את הלגיטימיות שלה וחייבת להיות מובאת להכרעתם הישירה של האזרחים. בעצם, ניתן לומר כי שתי הטענות מדברות על נסיבות שונות שבהן נפגע עיקרון שלטון העם. העותרים כמובן טענו כי גם הנסיבות הראשונות וגם הנסיבות השניות התקיימו בהחלטה על ההתנתקות: ההחלטה היא גם חשובה מאוד וגם התקבלה בניגוד להתחייבויות של מקבל ההחלטה – ראש הממשלה. ההחלטה על ההתנתקות פגעה בלב לבו של עיקרון שלטון העם: ניתן אולי לומר כי החלטה שלא לערוך משאל עם בנושא חשוב ביותר היא פגיעה בעיקרון שלטון העם שמתחייבת מאופייה של דמוקרטיה ייצוגית. ניתן אולי גם לומר שלא יהיה זה ראוי לכבול את מקבלי ההחלטות לכל הבטחותיהם לפני הבחירות. אולם, אם נאמר שמקבלי ההחלטות במדינה יכולים לנקוט במדיניות הפוכה להבטחות שעל בסיסן הם נבחרו, גם כשמדובר בנושא החשוב ביותר במערכת הבחירות, אזי קשה לראות איזה משקל נותר לעיקרון שלטון העם. במילים אחרות, אם נבחר הציבור יכול לנקוט במדיניות המנוגדת ב-180 מעלות להבטחותיו בבחירות, בנושא החשוב ביותר שעמד על הפרק במערכת בחירות, הזכות של כולנו לבחור לכנסת שווה מעט מאוד.

חשיבותה של סוגיה זו, יחד עם ההד הציבורי לו זכתה, חייבו התייחסות נאותה של בית המשפט. בית המשפט חייב היה להחליט האם הוא מגן על זכותנו לבחור את מנהיגנו או שמדובר בזכות שאין לה משקל. בחוות הדעת של הרוב (השופט לוי היה בדעת מיעוט והציע לקבל את העתירה) זכו טענותיהם של העותרים בעניין להתייחסות של שתי פסקאות בלבד. פסק הדין נמנע מלהציג את הנושא העומד על הפרק ואינו עורך סקירה כללית של העקרונות החוקתיים המונחים על כפות המאזניים. ראשית, מתייחס פסק הדין לטענתם הראשונה של העותרים, שכאמור עומדת על כך כי החלטה מרכזית כמו זו על ההתנתקות חייבת להיות מובאת להכרעת העם. דעת הרוב דוחה טענה זו בנימוק כי "הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה ייצוגית… אין חובה בחוק – או בחוק–יסוד – לערוך משאל עם דווקא תוך איסור לפעול באמצעות חקיקה של הכנסת".

לאחר מכן, מתייחס בית המשפט לטענתם השנייה של העותרים שעוסקת, כאמור, בסטייתו של ראש הממשלה מהבטחות שנתן לבוחריו. בית המשפט דוחה את הטענה בצורה מתחמקת. לקרוא ולא להאמין:

"אכן, שאלה היא עד כמה כבול חבר הכנסת, לרבות ראש הממשלה, להבטחות שנתן לבוחריו במצע המפלגה, ולעמדותיה של המפלגה מכוחה נבחר הוא… שאלה זו על מורכבותה אינה דורשת הכרעה בנסיבות המקרה שבפנינו וניתן להשאירה בצריך עיון. הטעם לכך הוא כי השאלה שבפנינו אינה אם סטה ראש הממשלה מקו מפלגתי זה או אחר. גם אם נניח כי אכן כך נעשה במקרה זה – ואין אנו מביעים בכך כל עמדה לגופו של עניין – הרי שהשאלה שבפנינו היא אך אם יש בסטיה מעין זו מן הקו המפלגתי ומהמצע כדי להביא לאי חוקתיות של החוק, בהיותו בניגוד לערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. התשובה לכך היא בשלילה. ענייננו הוא בחוק של הכנסת שנתקבל על ידי חברי הכנסת ולא בפעולה של מפלגה זו או אחרת. החוק נתקבל על ידי חברי כנסת מסיעות שונות המייצגות מפלגות שונות. אין לקשור בין יחסי ראש הממשלה, מפלגתו ובוחריה ובין תוקף החוק שנתקבל על ידי חברי הכנסת מסיעות שונות המייצגים מטבע הדברים ציבורים שונים ואינטרסים אחרים. אין הכנסת משקפת ומבטאת מפלגה זו או אחרת. מבטאת היא בחוקיה את רצון העם."

 

הבנתם את ההתחמקות? השאלה בכלל אינה דורשת דיון כי מדובר בחוק שחוקק על ידי חברי כנסת מכל המפלגות. למי שלא זוכר, חוק ההתנתקות לא היה מתקבל לולא רבים מחברי הליכוד היו מצביעים בעבורו. המצע שעל בסיסו נבחר ראש הממשלה הוא אותו המצע שעל בסיסו נבחרו חברי הכנסת מטעם הליכוד. בקיצור, את כל הטענות שאפשר לטעון נגד ראש הממשלה אפשר היה לטעון כנגד חברי הכנסת.  שופטי הרוב הכירו טוב מאוד את הנתון הסטטיסטי לפיו חברי הליכוד הם אלה שבהצבעתם הביאו לחקיקת החוק. בית המשפט פשוט מתחמק מדיון בסוגיה ומטעה את קוראי פסק הדין בצורה בלתי מתוחכמת בעליל! את ההתחמקות המדהימה הזו אפשר רק להסביר בכך שהשופטים חשבו שאם הנושא כולו יזכה להתייחסות מינורית של שתי פסקאות בלבד, אפשר יהיה לקבור אותו בתוך פסק דין של 320 עמודים. זה לא שמישהו בתקשורת יטרח לספר לנו על זה.

 

ההלכה האופרטיבית שעולה מקביעת בית המשפט היא שכשמדובר בהצבעה על חוק, לחברי הכנסת יש חופש מוחלט בהצבעתם והם אינם מחויבים אף לא להבטחה החשובה ביותר שעל בסיסה נבחרו. קביעה זו  מרוקנת מתוכן חוקי את עיקרון שלטון העם ואת זכות ההצבעה של האזרח. האזרח אינו יכול להיעזר בבית המשפט כדי למנוע מנבחריו לפעול בניגוד להבטחות שנתנו ושעל בסיסן נבחרו, גם אם הבטחות אלה היו בנושא המשמעותי ביותר במערכת הבחירות והביאו, הלכה למעשה, לבחירתם של אותם הנציגים. ברור שבית המשפט אינו יכול לומר דברים כאלה בריש גלי, אך מצד שני הוא גם לא רוצה לפסול את החוק ולכן הוא בוחר בדרך שלישית – התחמקות מדיון בשאלה החשובה  שהעלו העותרים.

 

                                                            ב

סוגיה מעניינת נוספת שעלתה בפסק הדין נגעה לעתירתם של תושבי אלי סיני וניסנית. בעתירתם, ביקשו העותרים מבית המשפט לקבוע כי חוק יישום ההתנתקות אינו חל עליהם, או לחלופין, אם ייקבע שהחוק מאפשר את הכללת הישובים בשטח המפונה, ביקשו העותרים מבית המשפט לקבוע כי הכללה כזו היא לא סבירה ולכן גם לא חוקית. טענתם הבסיסית של העותרים הייתה שהפינוי של יישוביהם אינו משרת אף אחת מהתכליות שעמדו בבסיס חוק יישום ההתנתקות ולכן יש לפרש את החוק כך שלא יחול על הישובים, או לחלופין, יש לקבוע כי פינוי היישובים אינו משרת אף תכלית ראויה ולפיכך אינו חוקתי.

עמדתה של המדינה, כפי שסוכמה בפסק הדין של דעת הרוב, מדברת על שלוש תכליות העומדות בבסיסו של חוק יישום ההתנתקות: 1. תכלית מדינית – המדינה גרסה כי תכנית ההתנתקות תביא לשיפור יחסיה של ישראל עם הרשות הפלסטינית, מדינות ערב וארה"ב ותועיל באופן כללי למעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל. 2. תכלית ביטחונית – המדינה טענה כי תוכנית ההתנתקות תוביל ל"הפחתת החיכוך בין כוחות צה"ל והאוכלוסיה הישראלית בשטח המפונה לבין האוכלוסיה באזורים אלה… [ש]תקטין את הסיכון לחיילי צה"ל שלא ייאלצו להוסיף ולשהות דרך קבע באזור, ותקטין את הסיכון לאוכלוסיה הישראלית המתגוררת כיום בשטח המפונה… הפינוי ישפר את מירקם החיים של תושבי האזור הפלסטיניים, ויפחית את הרצון שלהם לפגוע באוכלוסיה הישראלית… עיקר פעילות הצבא תהיה במעטפת של חבל עזה, ולא בתוכו". 3. תכלית "העברת האחריות" – נטען כי ההתנתקות תביא להעברת האחריות של ישראל על האוכלוסיה הפלסטינית בחבל עזה לידי הרשות הפלסטינית.

העותרים טענו כי מכיוון שהיישובים אלי סיני וניסנית ממוקמים בצפון הרצועה ונושקים לקו הירוק ומכיוון שגדר הביטחון מפרידה בינם לבין היישובים הפלסטיניים ברצועה, פינוים לא יביא למימוש אף אחת מן התכליות שמשרת חוק יישום ההתנתקות. לי נראה ברור כי התכלית הביטחונית ותכלית "העברת האחריות", שאותן הזכרנו, אינן קשורות בכלל לפינוי אלי סיני וניסנית. השארתם של שני הישובים על מקומם לא הייתה פוגעת כהוא זה ב"הקטנת החיכוך" בין צה"ל והאוכלוסייה הישראלית לבין האוכלוסייה הפלסטינית. שני היישובים היו ממוקמים מצפון לגדר הביטחון ולא היוו אף פעם מוקד לחיכוך. מכיוון שכך, ניתן לומר בביטחון כי גם נימוק "העברת האחריות" אינו רלוונטי לפינוי היישובים. ניתן היה להעביר את האחריות על כל התושבים הפלסטיניים בחבל עזה לידי הרשות הפלסטינית גם בלי לפנות אף אחד משני היישובים. התכלית הרלוונטית היחידה כאן, לדעתי, יכולה להיות התכלית המדינית. המדינה יכולה הייתה לטעון שהשארתם של היישובים על מקומם תגרום לפיחות במה שהממשלה תופסת כשיפור במעמדה הבינלאומי של המדינה. ניתן היה לומר שנסיגה מעזה תוך השארתם של יישובים ישראלים מעבר לקו הירוק לא הייתה מספקת את מנהיגיהן של הרשות הפלסטינית ושל ארה"ב. עם זאת, ניתוח לפיו ההצדקה היחידה לפינויים של יישובים הוא שיפור יחסיה הבינלאומיים של ישראל הוא ניתוח שמציג את החוק בצורה שלילית ביותר. במדינה דמוקרטית לא נהוג לאפשר פגיעה בזכויות, במיוחד כשמדובר בפגיעה חמורה בזכויות כמו הרס בתים ויישובים, רק מכיוון שמישהו רוצה את זה. תמיד מספרים לנו שבית המשפט העליון צריך לשמור על המיעוט מפני פגיעה בזכויותיו על ידי הרוב. במקרה זה הרוב (רוב חברי הכנסת) ביקשו לפגוע בזכויות המיעוט רק כדי לרצות את האמריקאים והפלסטינים. בדמוקרטיה המדינה לא פוגעת בזכויות רק כי בא למישהו אחר לפגוע בהן. אפילו אם המישהו הזה הוא ראש הממשלה והכנסת, אין להם זכות לפגוע בזכויות סתם כך – הם חייבים להסביר למה הפגיעה משרתת מטרה טובה. אחרת, האקט השלטוני הפוגע ייפסל על ידי בית המשפט העליון. האם ייתכן מצב שבו מאפשרים פגיעה בזכויות רק כי גורמים בחו"ל רוצים בכך.לי זה נראה כמו אבסורד: אם לראש הממשלה אסור לפגוע בזכויות סתם ככה, קל וחומר שאסור לו לפגוע בזכויות רק כי נשיא ארה"ב ויו"ר הרשות הפלסטינית רוצים, סתם ככה, לפגוע בזכויות של אזרחי ישראל.

אז איך בית המשפט התמודד עם הטיעונים הללו?

בית המשפט דחה בצדק את ההצעה של העותרים לפרש את החוק כך שלא יחול על שני היישובים וזאת בעיקר מכיוון שהיישובים נכללו במפורש בסעיף 2(א)(2) לנספח א' של החלטת הממשלה 1996, שאליה מפנה סעיף 22 לחוק יישום ההתנתקות. עם זאת, במהלך הניתוח בית המשפט קובע כי "מטרתו של חוק יישום ההתנתקות הינה לפנות שטחים אלה, והם התכלית המונחת ביסוד הדיבור "חבל עזה" בחוק יישום ההתנתקות", וכן נקבע ש"אלי סיני וניסנית… הם חלק מתוכנית ההתנתקות של הממשלה, אשר ליישומה נחקק החוק. זו מטרתו וזו תכליתו". מדובר בקביעה תמוהה מאוד. תכליתו של חוק יישום ההתנתקות אינה פינוי היישובים בחבל עזה. פינוי היישובים בחבל עזה אמור להיות האמצעי להגשמת שלוש התכליות שאותן פרטה המדינה ושאותן הזכרנו. אחרי שבית המשפט דוחה את הצעתם של העותרים לפרשנות תכליתית של החוק, הוא דוחה גם את בקשתם לקבוע כי פינוי הישובים שלהם אינו משרת אף אחת מהתכליות שבבסיס החוק ולכן אינו חוקתי. גם כאן אין בחינה עניינית של הטענות אלא התחמקות, וגם כאן הקביעה היא לקונית:

"עניין לנו בסוגיה מדינית-ביטחונית-לאומית קשה וסבוכה. מצויה היא בגרעין סמכות הממשלה. אמת, יתכנו לגביה עמדות שונות ומנוגדות. אלה כאלה הן בגדר מיתחם הסבירות. הבחירה בתוך מיתחם זה נתונה לממשלה ושיקול דעתה בעניין זה הוא רחב. שוכנענו, כי אלי סיני וניסנית לא ביססו את טענתן כי ההחלטה שלא להבחין ביניהן לבין יתר הישובים הישראליים בחבל עזה, היתה בלתי סבירה."

 

בכל הדיון בעתירתם של אלי סיני וניסנית לא מזכיר ביהמ"ש ולו פעם אחת את התכליות שעומדות בבסיס חוק יישום ההתנתקות! הוא לא בוחן באופן ספציפי כיצד והאם משרת פינוי היישובים את כל אחת ואחת מן תכליות. בית המשפט רצה להימנע מלקבוע במפורש שפגיעה בזכויות העותרים על ידי פינויים מביתם היא חוקתית גם כאשר המטרה היחידה שעומדת בבסיסה היא סיפוק הרצונות של מנהיגים זרים. קביעה כזו היא גם מאוד מעוררת מחלוקת וגם מייתרת את כל הדיון בחוקתיותם של פינויי יישובים. לא צריך לכתוב פסק דין בן 320 עמודים כדי לדון בחוקתיות של פינוי ישובים אם התנאי היחיד שצריך לכך הוא שארה"ב והפלסטינאים ירצו את זה. לא פלא, אם כן, שבית המשפט שוב מתחמק מלהתמודד בצורה רצינית עם טענותיהם הטובות של העותרים בעניין זה.

 

                                                            ג

לקראת סוף בדיקת חוקתיותו של הפינוי, מגיע בית המשפט לשלב השלישי בבחינת המידתיות של חוק ההתנתקות – בחינת המידתיות "במובן הצר". בשלב זה אמור ביהמ"ש לבדוק אם קיים איזון ראוי בין הפגיעה שפוגע החוק בזכויות העותרים לבין התועלת שאמורה לצמוח ממנו. בית המשפט קובע שהפגיעה במתיישבים היא פחותה יחסית מכיוון "שהם מפונים משטח המוחזק בתפיסה לוחמתית. מעצם טבעו של שטח זה, ששהותם של ישראלים בו היא זמנית, וכפופה להסכם שלום או להחלטה חד-צדדית של ישראל לפנות את השטח. האפשרות כי פינוי יתרחש באחד הימים מרחפת מעל לראשו של הישראלי כל העת". בית המשפט נסמך גם כאן על נימוק פורמליסטי. האם באמת ראוי לתת משקל קטן יותר לזכות הקניין של המתיישבים אך ורק מכיוון שהשטח בו הם מתגוררים הוא שטח הנתון לתפיסה לוחמתית?. האם זכות הקניין של תושבי אריאל בביתם פחותה מזו של תושבי קצרין אך ורק מכיוון שהגולן סופח לישראל? הראשונים כמו גם האחרונים חשופים באותה מידה לפינוי עתידי. על סמך מה קובע בית המשפט כי שהותם של ישראלים בשטח הנתון לתפיסה לוחמתית היא זמנית מעצם טבעו? קביעה זו בוודאי שאינה מקובלת ולא הייתה מקובלת על חלק גדול מהספקטרום הפוליטי בישראל. כמו שקיימת אפשרות שהיישובים יפונו כך קיימת גם אפשרות שהמשפט והשלטון הישראלי יוחלו עליהם והם יסופחו. בדעת המיעוט שלו, מביא השופט לוי ציטוטים של ראשי הממשלה גולדה מאיר, יצחק רבין ואריאל שרון שמדברים כולם על נצחיותם של היישובים בשטחים. בנוסף, מציין השופט לוי כי חוזי החכירה שנחתמו עם המתיישבים קבעו תקופות חכירה של 49 שנים עם אפשרות להארכה של 49 שנים נוספות. לבסוף, לוי מביא גם את העובדה שסכומי עתק הושקעו בפיתוח היישובים כאינדיקציה לכך שההתיישבות לא תהיה זמנית. אולם, כאמור, דעתו של השופט לוי נשארה במיעוט. ההלכה של פסק הדין היא שהנזק שנגרם לישראלים שמפונים מהשטחים הוא קטן יותר ולפיכך, זכותם בבתים שלהם היא חלשה יותר.

 

                                                   מסקנה

המסקנה שעולה מהניתוח שנערך כאן היא שבחינת חוקתיותו של חוק יישום ההתנתקות נעשתה למראית עין בלבד. בית המשפט מתחמק מדיון ישיר בסוגיית הסטייה מהמצע ובסוגיית פינוי אלי סיני וניסנית. בנוסף, הוא מפחית באופן מלאכותי מהנזק שנגרם למפונים ובכך מכשיר את הפינוי מבחינת המידתיות במובנה הצר. יתרה מכך, נראה שניתן לומר במידה גבוהה של וודאות שכל עתירה עתידית כנגד פינוי יישובים תהיה מיותרת. המסקנה שעולה מפסק הדין היא שכל פינוי יישובים הוא חוקתי. ראינו שלמרות שהדבר לא נאמר במפורש, בית המשפט לא יפסול החלטה על פינוי שנתקבלה בניגוד להבטחות שהביאו לבחירתם של מקבלי ההחלטות. ראינו גם שבית המשפט מאשר פינוי יישובים שמטרתו היחידה היא ריצוי מנהיגים של מדינות זרות – למרות שגם כאן אין, כמובן, אמירה מפורשת. מנהיגי הרשות הפלסטינית, מדינות ערב וארה"ב יתמכו תמיד בפינוי יישובים. מכיוון שכך, נראה שכל פינוי עתידי של יישובים יחשב לסביר וחוקתי, בלא שהמדינה תידרש לנמק את הפינוי. אינדיקציה נוספת לחוקיות האוטומטית של כל פינוי ניתן למצוא בכך שבית המשפט לא דוחה את עמדת המדינה לפיה "ביהמ"ש לא יתן סעד המורה למדינה להוסיף ולהחזיק באלפי דונמים בתפיסה לוחמתית. אין זה עניין קל ערך, אלא עניין מדיני מובהק, המצוי בלב תפקידה של הרשות המבצעת". גם כאן אנו רואים את החשיבות המיוחסת לרכיב הפורמאלי של הפינוי (המדינה מגדירה את מה שמפונה כ"אלפי דונמים בתפיסה לוחמתית") ואת ההתעלמות מהרכיב המהותי שלו (מה שמפונה הם אנשים שזכויותיהם נפגעות). המדינה אומרת בפה מלא כי הפגיעה בזכויות המתיישבים היא תמיד חוקתית אך ורק מכיוון שהשטחים שעליהם הם יושבים הם שטחים המוחזקים בתפיסה לוחמתית. כאמור, בית המשפט אינו מתנגד לקביעה זו ואף מאשש אותה באופן מעשי. לא ניתן להתחמק מהמסקנה לפיה בית המשפט יוצר כאן פער חוקתי יחיד במינו: מקום שבו מותר למדינה לפגוע בזכויות האזרח אף מבלי שיש נימוקים התומכים בכך. הבעיה היא לא רק בשורה התחתונה המקוממת הזו. הבעיה היא גם שבית המשפט קובר את המסקנה הזו בתוך פסק דין בן מאות עמודים ונותן לנו לחשוב כאילו באמת התקיימה כאן בחינה חוקתית מעמיקה למרות שלדעתו אין בכלל מה לבדוק כי פינוי ישובים יהיה תמיד חוקתי.

מודעות פרסומת

From → Uncategorized

6 תגובות
  1. בני בנקר permalink

    כבר אמר השופט בדימוס חשין כי אהרון ברק יעדיף רצח בפיגוע של 50 יהודים על פגיעה ב"זכויות" מחבלים פוטנציאלים.זה אותו ברק שניהל ביד רמה את ועדת החקירה למאורעות סברה ושתילה ו"שכח" ? לזמן אפילו כעד,לא כנאשם,את ידידו האישי היועץ המשפטי לממשלה דאז,זמיר,שישב במסגרת תפקידו בישיבת הממשלה שאיפשרה הכנסת כוחות נוצריים למחנות הפליטים ושתק כמו דג ! כאילו ישב שם כעציץ לקישוט ולא כיועץ במסגרת תפקידו…

  2. דוד permalink

    לא ברור לי הקישור שאתה עושה בין החוק למי שמחוקק אותו. בג"צ נדרש לשאלות כגון האם חוק מסויים הוא חוקי/חוקתי. חוקיות וחוקתיות של חוק אינן תלויות בקונטקסט של זהות המחוקק. האם יכול להיות שחוק מסויים יפסל אם יחקק על ידי מפלגה א' אבל לא יפסל אם יחקק על ידי מפלגה ב'?

    • במקרים נדירים החוקתיות של החוק אכן תלויה, לדעתי, בזהות המחוקק. סעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו קובע שחוק שפוגע בזכות אדם חייב להלום את ערכיה של מדינת ישראל, חייב להיות לתכלית ראויה וחייב לפגוע בזכויות במידה שאינה עולה על הנדרש. המילים "ערכיה של מדינת ישראל" פורשו, פעם אחר פעם, על ידי בית המשפט העליון ככאלה שמבטאים את ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
      אפשר בהחלט לומר שחוק שלא היה עובר בלי קולות של חברי כנסת, שסטו מהבטחתם לבוחר בנושא החשוב ביותר שעמד על הפרק במערכת הבחירות, הוא חוק שאינו הולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. לכל הפחות אפשר לומר שחובה להביא את ההכרעה למשאל עם. בדרך זו ישמור בית המשפט על זכותנו לבחור לכנסת ולא יתן לכנסת לרוקן אותה מתוכן.
      שים לב דוד – בית המשפט עצמו אינו פוסל את התזה שלי אלא רק אומר שמדובר בשאלה מורכבת ומתחמק מלהתמודד עמה.

  3. UVP permalink

    מצטער, אבל הרוב כאן לא שכנע אותי (וחבל – הפוסט הראשון היה מצוין):
    חלק א הוא מניפולציה דמגוגית למדי. מצע בחירות איננו מסמך מחייב. פוליטיקאי בהחלט יכול להבטיח משהו ולפעול בניגוד מוחלט אליו – העונש צריך להיות ע"י הבוחר שאותו הוא דפק (בבחירות הבאות) ולא כסנקציה משפטית, ובטח ובטח לא כביטול הדבר אותו עתיד לבצע. גם אולמרט הבטיח התכנסות ב-2006 והביא מלחמה במקום. אני מעניק חשיבות ותוקף דומים לקווי יסוד של ממשלה: העניין הוא בין הצדדים (המפלגה והבוחר, או המפלגות המרכיבות את הממשלה) ונועד למטרות שקיפות ואחריות (במובן accountability ובמובן האזרחי של המילה) ולא כהתחייבויות משפטיות.
    חלק ב מעניין ואיתו קשה להתווכח.
    חלק ג מיתמם. לשאלתך "האם באמת ראוי לתת משקל קטן יותר לזכות הקניין של המתיישבים אך ורק מכיוון שהשטח בו הם מתגוררים הוא שטח הנתון לתפיסה לוחמתית?" תשובתי היא: "כן". וגם ה"אינדיקציות" שניתנות ע"י פיתוח האזור יכולות להיתפס כהבטחת אי-פינוי רק במסגרת ראייה סלקטיבית ביותר של הדברים. כנ"ל לגבי "הגולן בסך-הכל סופח לישראל…" בעיניי זה הבדל עצום.

    זהו. תמשיך לכתוב! פוסט בשבועיים זה קצב לא רע, ואם אתה רוצה לא להעמיס על קוראיך אתה יכול לפרסם בהמשכים (עם לינקים לחלקים הקודמים וכו').

    • לגבי חלק א' יש לי שני דברים לומר לך:
      1. נניח שאתה צודק. נניח שלממשלה יש זכות חוקית לנהוג באופן המנוגד ב-180 מעלות למצע שעליו נבחרו. נניח שלתושבי גוש קטיף, שבחרו בהמוניהם במפלגה שהבטיחה לשמור על היישובים שלהם ובכך הביאו לחורבן יישוביהם במו ידיהם, לא מגיע סעד מבית המשפט העליון. אני רוצה שבית המשפט יאמר את זה! שלא יבלבל לי את המוח ויגיד שזו באמת שאלה מעניינת אבל במקרה הזה זה לא רלוונטי כי החוק לא הועבר על ידי ראש הממשלה אלא על ידי חברי כנסת מכל הסיעות. לבית משפט עליון בחברה דמוקרטית אין זכות להתחמק ממתן הנמקה. ההנמקה הזו היא הדבר היחידי שמספק לגיטימציה לפסקי הדין שלו.
      2. באמת שלא הבנתי למה לדעתך בית המשפט לא צריך להגן על הקול שלי מבחינה מהותית. נראה לי שזה נראה לך כל כך אינטואיטיבי כי זה פשוט לא קורה בשום מקום בעולם. עם זאת, אתה צריך לזכור שהתופעה במסגרתה נבחרי הציבור נבחרים על בסיס מצע אחד ולאחר מכן הופכים את עורם מתרחשת בישראל בלבד (על הסיבות לכך ארחיב בעתיד) כך שלבתי משפט בעולם לא היו הזדמנויות לבחון את הנושא.
      בית המשפט העליון כבר פרש בעשרות הזדמנויות את זכויות היסוד בצורה מרחיבה כדי לתת סעד לעותרים מצד שמאל של המפה הפוליטית. כך לדוגמא, חופש הלשון פורש ככזה שכולל בתוכו את "זכותו" של האדם (הערבי) לכך ששלטי הרחובות בתל אביב יהיו כתובים גם בערבית וזכות של האסיר לחירות פורשה ככזו שנפגעת כשבית הכלא שבו הוא נמצא עובר לבעלות פרטית (ראה פוסט קודם). האם כל כך מוגזם לומר שחוק שמועבר על ידי ממשלה שהתחייבה לעשות בדיוק ההיפך ממה שכתוב בחוק, כשמדובר בעניינים הפוליטיים החשובים ביותר, הוא חוק שאינו הולם את ערכיה של ישראל כמדינה דמוקרטית? עובדה שבית המשפט העליון בעצמו לא מוכן להגיד את מה שאתה אומר ומעדיף להתחמק.

      לגבי חלק ג':
      אני באמת לא מבין למה זכותם של תושבי הגולן בבתיהם היא חזקה יותר מזו של תושבי יהודה, שומרון ועזה. נראה לי דווקא שהקונצנזוס סביב המשך קיומם של היישובים ב"גושי ההתנחלויות הגדולים" גדול מזה סביב הגולן.
      חשוב מכך, ממתי טיעון מסוג: "הייתם צריכים לצפות לכך", הוא טיעון הוא טיעון רלוונטי בניתוח חוקתיות של חוק או החלטה שלטונית? קראתי בחיי מאות פסקי דין חוקתיים ומנהליים ומעולם לא שמעתי שזה טיעון רלוונטי. כשבית המשפט בוחן את חוקיותה של הפקעת שטח בשביל בניית כביש אף אחד לא טוען "הייתם צריכים לצפות שהאזור יתפתח". פשוט בוחנים את השיקולים המהותיים ואת עוצמת הפגיעה האמיתית. במקרה הזה, ברור שהפגיעה היא משמעותית מאוד מן הבחינה המהותית: בתים נהרסו, מקומות פרנסה נעלמו, קהילות פורקו, קברים נעקרו. זו הפגיעה האמיתית בזכויות וזה מה שצריך היה לבחון .

  4. דודו אלהרר permalink

    אהרון ברק ידע מראש על ניתוחים מהסוג הזה ולכן כתב בפסק הדין משפט אחד ש"מסיר" את כל הטענות:

    "אמת, איננו מכריעים בתבונתה של החלטת הניתוק. דנים אנו אך בחוקתיותה ובחוקיותה."

    אין ביזיון גדול מזה לעולם המשפט! בית דין גבוה לצדק מתכחש לתבונה… לקרוא ולא להאמין!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: